הקדמה

פינגרסטייל (fingerstyle) הינו מונח שהשתרש בהדרגה במהלך ארבעים השנה האחרונות וכיום בא לתאר סגנון נגינה בגיטרה המאופיין על ידי פריטת אצבעות מורכבת היוצרת אפקט מידי של שני כלים המנגנים בו זמנית. סגנון זה מושטת ברובו על מוסיקת עם אמריקאית, על אף שבכירי הנגנים בתחום עושים שימוש במגוון טכניקות השאובות מן המסורת הקלאסית, ג'אז, פלמנקו, מוסיקה אירית, ועוד. 

סקירה היסטורית

בשלהי המאה ה-19 החלה מתפתחת בחלקה הדרומי של ארצות הברית טכניקת נגינה יוצאת דופן בקרב נגני בלוז שחורים (חלקם טרובדורים עיוורים שנדדו ברחבי הדרום וניגנו ברחוב למחייתם). בליינד בלייק, בליינד למון ג'פרסון, סילבסטר וויבר ואחרים ליוו את שירתם על גבי גיטרה אקוסטית וניגנו בסגנון ייחודי בו אגודל יד ימין מפיקה באס קצבי ומשתנה, בעוד יתר האצבעות פורטות אקורדים ומלודיה.  

בשנים 1920-1930 זכה הבלוז האקוסטי לפופולריות רבה בארה"ב, ובאזור מדינת קנטקי החלו נגני גיטרה לבנים לשלב את הסגנון עם מורשת הבלו גראס והקאנטרי המקומית. קנדי ג'ונס ומוס רייג'ר נחשבים למייסדי זרם מוסיקלי זה, ואילו ממשיכי דרכם – מרל טרביס, צ'ט אטקינס וג'רי ריד העניקו לסגנון ליטוש סופי ורובד הרמוני עשיר יותר בהשפעת מוסיקת הג'אז והווסטרן סווינג.

בתחילת שנות ה-60 של המאה העשרים חצו לראשונה נגני פינגרסטייל אמריקאים כדוגמת ביג ביל ברונזי, מיסיסיפי ג'ון הרט ודוק ווטסון את האוקיינוס האטלנטי והופיעו בפני קהל אירופאי אוהד. מוסיקאים מקומיים כדייווי גרהם, מרטין קרטי וברט יאנץ' הטו אוזן קשבת, אימצו בחום את הסגנון והחלו ליישם אותו בדרך מקורית כאשר הם מעניקים פרשנות מחודשת למסורות מוזיקליות אזוריות כגון המוסיקה העממית העתיקה של האיים הבריטים, חבל ברטן וגליציה שבספרד. 

אומנים בני זמננו כג'ון רנבורן, טומי עמנואל ופייר בן סוזאן מגדירים ביצירותיהם את צביונו של הפינגרסטייל המודרני, ונגינתם – השומרת אמונים למקור – משלבת מגוון רחב של השפעות מוסיקליות חובקות תבל.

מאפיינים

פינגרסטייל הינו טור-דה-פורס של נגינה בגיטרה: טכניקה טוטאלית המביאה לידי ביטוי את מכלול האפשרויות הטמונות בכלי ויוצרת אפקט מרשים של מספר קולות המשתלבים זה בזה. נגני פינגרסטייל מעדיפים להשתמש בגיטרה אקוסטית או קלאסית, ומרבים לבצע קטעי סולו אינסטרומנטלים ללא ליווי כלים נוספים. ניתן לחלק את הסגנון למספר תתי-זרמים, אולם רובם ככולם מכילים את מרכיבי הטכניקה הבסיסית, כגון: שימוש במגוון כיוונים חלופיים, קונטרפונקט, באס קצבי משתנה, הולכת באסים, שימוש נרחב במיתרים ואקורדים פתוחים (בניגוד לסגנון ה chord soloing המקובל בג'אז, לדוגמא) ושימוש במפרטי אגודל ו/או מפרטי אצבעות.