|
| עושים סדר בקריירה של סול הדסון, או ביידיש, סלאש |
| יום : 25 חודש : נובמבר שנה : 2007 |
|
| כתבה של משה אטליס |
|
בעקבות צפיה בתכנית של קונאן אובראיין, שם התארח סלאש, ישר הבנתי שחייב להתפרסם פה משהו על הבן אדם. הסיפור של האייקון המוזיקלי הזה מתחיל ב 23.7.1965, בלונדון, אנגליה. נולד, כאמור, עם השם סול הדסון, מה שאומר שבתעודת הזהות שלו לא כתוב סלאש. באסה. גודל בסטוק און טרנט באנגליה ע"י אימו, שהייתה שחורה, מעצבת בגדים עבור דייויד בואי, ואביו, שהיה לבן, אמן אנגלי שעבד עם נייל יאנג וג'וני מיטשל. סלאש עבר ללוס אנג'לס, ארה"ב כשהיה בן 11. את כינויו המוכר קיבל מחבר של המשפחה, בטענה שהוא כל הזמן רץ וקופץ מדבר לדבר.
סלאש נחשף להשפעותיו המוזיקליות הראשונות שלו בזמן הזה, בערך, הודות למעורבותם של הוריו בעסקי השעשועים והמוזיקה, וביקורם של אמנים מפורסמים אצל הוריו, כמו דייויד בואי ואיגי פופ.
בשנות ה 70, סלאש עבר לגור אצל סבתו כשהוריו התגרשו. הוא היה בן 14 כשסבתו נתנה לו את הגיטרה הראשונה שלו במתנה. כשניגן יחד עם השירים של ההשפעות הגדולות ביותר שלו וניסה ללמד את עצמו לחקות את הסאונד של להקות כמו אירוסמית' ולד זפלין, הגיטרה הפכה לאהובתו של סלאש. הוא נטש את תחביבו – רכיבה על אופני BMX והיה נכשל במבחנים שוב ושוב בכיתה י"א, עד שנשר מהלימודים, כי היה מקדיש לגיטרה 12 שעות ביום.
בשלב הזה, סלאש ביצע שתי בחירות ששינו את חייו. הראשונה הייתה להתחיל לנסות להרוויח כסף מהנגינה שלו על גיטרה. השנייה הייתה להרכיב להקה בשם The Road Crew עם חבר חדש, סטיבן אדלר, ב 1983. עם כל הפוטנציאל שהיה ברור שהיה להם, הם נזקקו לנגנים שיאהבו את סגנון הבלוז, בזמן שהרוק הקלאסי שולט בעולם, ולאחר שפרסמו מודעה בעיתון, נתקלו בבסיסט נלהב בשם דאף מק'קגן. הלהקה הספיקה להתפרק, והתאחדה מחדש כשסלאש פגש את הסולן אקסל רוז דרך חבר משותף. הלהקה הורכבה מדאף מק'קגן, סלאש, סטיבן אדלר, אקסל רוז ואיזי סטראדלין, וקראו לה בשם Guns ‘n’ Roses.
ב 1985 הם התחילו מהופעות במקומות קטנים וחיממו הופעות גדולות יותר, ובמשך השנתיים הראשונות שלהם נכתבו הלהיטים הגדולים ביותר שלהם: Welcome to the Jungle, Paradise City ו Sweet Child O' Mine. זרמו אליהם כמה חוזי הקלטות והם חתמו על אחד, כאשר חצי מהמקדמה בוזבז על בגדים והחצי השני על אלכוהול וסמים. כך הודבקה להם התווית של "הלהקה המסוכנת ביותר בעולם". כנראה שהלהקה רצתה יותר להנות, והקריירה שלהם הייתה מסיבה אחת ללא סוף. בעוד שזה בנה להם מוניטין, זה גם מה שכנראה הרס אותם.
אולי שום חבר להקה מלבד סלאש, לא חווה את ההשפעה האמיתית של אלכוהול וסמים. בגלל שהיה מסומם, אקסל רוז כמעט הביא פעם לפירוק הלהקה כשאמר שסלאש צריך "להפסיק לרקוד עם מר בראון סטון" (כינוי להרואין, בסלנג, ושם של שיר של הלהקה, שמדבר על השפעות ההרואין). במשך סיבוב ההופעות של Use your Illusion, שאגב, בעוד שהאלבומים האלה קיבלו תגובות פושרות בלבד, סלאש קיבל מחמאות מפה ועד להודעה חדשה, במיוחד על השיר Coma, סלאש נמצא בבית מלון ליד המעלית ללא דופק. עד היום סלאש מודה לפרמדיק שהציל את חייו בעזרת זריקת אדרנלין לליבו. ב 1987, בוטל סיבוב הופעות של הלהקה עם איירון מיידן, משום שסלאש ארז מזוודות וטס להוואי לגמילה מסמים.
אך כמובן שהיו גם זמנים טובים בלהקה, וכאמור, הלהקה מילאה הופעות עד אפס מקום, הופיעו בכל רחבי העולם, הופיעה עם שירים שאנחנו זוכרים עד היום וזה כנראה מה שעזר לסלאש לבסס את דמותו. אך מה שעזר יותר, היה בעצם הקליפים של הלהקה. במיוחד הקליפים המתוקצבים של November Rain ו Estranged. כרגיל, סלאש חבש את כובע הצילינדר השחור המוכר שלו כשתלתלים ומשקפיים עוזרים לכובע לכסות את פניו, ניגן על גיטרת לס פול בגובה ים המלח והיה עם סיגריה בפה. מה שהיה מיוחד בקליפים, עם התקציב הכ"כ נכבד, זה הלוקיישנים. איזה עוד גיטריסט יכול להגיד שהוא דפק סולו באוקיינוס בשקיעה?
אחרי מסע ההופעות הנ"ל, סלאש קיבל אזרחות אמריקאית. רובים ושושנים לא ממש התקדמו, כי העניינים בין חברי הלהקה לא הסתדרו בשום מובן, בעיקר בין סלאש לבין רוז. כשהגיע הזמן לצאת לעוד מסע הופעות, אקסל לא היה מעוניין. סלאש ושאר חברי הלהקה התאכזבו. כאשר החלו לעבוד על אלבום נוסף, סלאש לא יכול היה לסבול את את הדומיננטיות של אקסל. היו לו רק שני דברים להגיד, שפורשו כתכסיס על מנת לזכות בפופולריות. הוא אמר כשאקסל ירצה לעשות אלבום רוקנרול הוא יחזור, ושהוא בחיים לא יעלה על במה ויעמיד פנים שהם רובים ושושנים המקוריים. כתגובה, אמר אקסל, שהיה נחוש בדעתו, שהוא לא יכול לעבור עם סלאש, כי סלאש רוצה לעשות רק אלבום רוק. הוא אמר שרובים ושושנים צריכים כיוון חדש וסלאש הוא לא חלק ממנו.
השתלשלות הארועים הביאה את סלאש לקחת פרויקט צדדי, גם משום שהוא כתב חומרים לאלבום המשך של Use your Illusion 2, ואילו רוז דחה אותם. התוצאה הייתה Slash's Snake Pit, להקת סולו של סלאש שהקליטה את החומרים שרוז דחה, וכך הוציאה את האלבום It's 5 O’Clock Somewhere בשנת 1995, שזכה להצלחה עולמית. הלהקה הופיעה במקומות קטנים כדי לקדם את האלבום, וסלאש שמח סוף סוף להשתחרר מרובים ושושנים הענקית, המתוקצבת והממוסחרת, ולחזור לקהל מצומצם יותר. ב 1996, סלאש התחיל פרויקט חדש, Slash's Blues Ball, שהיה מיועד להופעות בלבד. ללהקה היה ביקוש רב אפילו בלי שיוציאו אלבום. הם ביצעו קאברים לקטעי בלוז קלאסיים, שקיבלו מימד חדש הודות לנגינתו מלאת הנשמה של סלאש והופיעו במשך שנתיים בכל העולם.
למרות זאת, אגדת הגיטרה שלנו לא וויתרה. סלאש המשיך לנגן עם מאורת הנחש, הפעם עם חבר'ה חדשים, הוציא אלבום איתם בשם Ain't Life Grand, בשנת 2000, ויצא לסיבוב הופעות בארה"ב עם הלהקה ACDC.
אחרי שאיחודם של מאורת הנחש הסתיים, סלאש לא היה בטוח מה לעשות הלאה. הוא שקל להוציא עוד אלבום איתם, אבל אז החליט להסכים להצעה מחבר ישן בשם אליס קופר.
סלאש שוב יצא למסע הופעות, הפעם בתור אורח במה של קופר. בהופעות אלה היה עולה על הבמה לנגן גרסאות חדשות לקלאסיקות של קופר, שהיו מלאות בגיטרות. השירים שסלאש ניגן בהם כללו את Hey Stupid, Poison, Only Women Bleed, ו Under My Wheels. סלאש גם התארח בכמה שירים בכמה מאלבומיו של קופר. חלק מהשירים היו Lost in America מהאלבום The Last Temptation וגם Raise your Fist and Yell, סינגל מהאלבום Freedom.
סלאש שיתף פעולה גם עם מייקל ג'קסון, רוד סטיוארט, ריי צ'ארלס, סטיבי וונדר ואפילו קוואנטין טרנטינו, בסרט ג'קי בראון, שם אפשר לשמוע במהלך הסרט קטעים של מאורת הנחש.
לפרויקט הסולו הבא שלו, סלאש רצה לעשות משהו שונה. הרעיון המקורי שלו היה לכתוב מוזיקה לאלבום ולארח באלבום אומנים שונים מכל העולם שינגנו איתו, שימלאו את החללים. זה נגרר לכך שבאלבום זה הוא רצה לבצע שיר עם חברי רובים ושושנים לשעבר, דאף ומאט, הבסיסט והמתופף. זאת הייתה ההתחלה של סופר להקה לחברי רובים ושושנים לשעבר.
הפרויקט קיבל במהרה את השם Velvet Revolver. הכימיה בין סלאש, מאט ודאף הייתה עדיין חזקה, אבל הם נזקקו לסולן, שיהיה גם מנהיג מיוחד. סלאש החליט גם שהוא לנגן לצד גירטיסט ליווי. במהרה הוא עלה על חבר ילדות מחטיבת הביניים שהתאים בדיוק לתפקיד, דייב קושנר.
עם חבר נוסף בלהקה, דייב, סלאש פנה לחפש סולן. סולן שיהיה איתו באותו ראש, בסגנון אולד סקול שכזה. תהליך החיפוש, אגב, תועד ע"י הערוץ VH1. לכן הוא פתח באודישנים פתוחים לכולם ומתן קבלת סקיצות. התוצאה הייתה לפחות חצי שנה של הקשבה לדיסקים שנשלחו אליהם ואודישנים להמון זמרים, מפורסמים ופחות מפורסמים. אחרי אין ספור אודישנים, וזמרים שלקחו לחיקם אך לא אהבו אותם בשלב מסוים, סלאש שמע על סקוט וויילנד, שלקח הפסקה גדולה מהלהקה Stone Temple Pilots. הוא הגיע לאודישן, הקליט איתם שיר והשתכנע לעזוב את הלהקה שלו לחלוטין, ולהתחייב ללהקה החדשה של סלאש, בשנת 2003. בזכות זה, הם גם השתלבו בפס הקול של הסרט "האלק".
אחרי שהוקלט הסינגל Song Set Me Free, בשנת 2003, סקוט החליט להתחיל בשיקום כדי להיגמל מסמים. לאחר שחרורו, האמונה בעצמו הביאה אותו להשלמה עם עברו וכתיבת כמה שירים עליו עם סלאש. התוצאה הייתה שיר מדהים בשם Fall to Pieces מאלבומם הראשון, Contraband, שיצא בשנת 2004, והקלטתו הייתה מלאה בעיכובים בגלל הזימונים החוזרים והנשנים של וויילנד לבית המשפט בנושא הסמים שצרך.
כשהאלבום הוקלט, סלאש החליט שהלהקה צריכה לעשות עוד דבר אחד קטן, שהוא, כמובן, לנגן בהופעה חיה. כשהם עלו על הבמה בפעם הראשונה וניגנו עם סקוט, סלאש הרגיש שהכימיה פשוט מושלמת. "עבדנו זמן רב כדי לאלף את החיה הזאת. כולם אולי חיכו שסקוט יכשל, אבל אנחנו ידענו שהוא יעבור את זה. זה יהיה חתיכת אלבום." כך הם הופיעו במשך 19 חודשים ולאחר מכן לקחו הפסקה לפני שהחלו לעבוד על אלבומם השני.
סלאש לא כל כך טעה, והסינגל הראשון מהאלבוםSlither,, זכה להצלחה מסחררת ברחבי העולם. כמובן שכל מעריצי הגיטריסט שמחו לשמוע את הסולו של הגיטריסט המדהים בשיר הזה ולדעת שהוא חזר.
הסינגל השני נבחר ע"י סלאש וסקוט, והיה Fall to Pieces, שגם הוא זכה להצלחה גדולה.
סלאש והלהקה פתחו בסיבוב הופעות עולמי, וכשסיימו אותו, השתתפו בהקלטת פסקול נוסף, והפעם לסרט "ארבעת המופלאים", צילמו עוד שני קליפים לשירים Come on Come in, שהוקלט לפסקול הסרט ארבעת המופלאים, ו Dirty Little Thing, והצטרפו ל Ozzfest בשנת 2005, שזה סיבוב הופעות בארה"ב, ולפעמים באירופה של להקות רוק כבד, שנוסד ע"י משפחת אוסבורן.
סלאש אמר כי הלהקה כותבת חומר חדש בכל רגע פנוי שיש להם. לפי השמועות, יש להם חומר מקורי שמספיק לשישה אלבומים!
האלבום השני שלהם, בכל מקרה, יצא ביולי 2007, ונקרא Libertad. באלבום ישנם שני סינגלים: She Builds Quick Machines ו The Last Fight. האלבום השני הצליח לא פחות מהראשון.
סלאש גם הספיק להשתתף בתור דמות במשחקי גיטר הירו, דיבב סרטים, נתן השראה לסרטים ובתחילת השנה אף הוציא לאור את ספר הביוגרפיה שלו: "סלאש". הוא קיבל כוכב לצד ג'ימי פייג' ואדי ואן הלן בRock Walk of Fame, קיבל את פרס הגיטריסט הטוב ביותר בשנת 2005 וכמובן שחלק נכבד מהשירים שניגן בהם מככבים במצעדים בסגנון של Greatest Guitar Solos ועוד המון דברים בלתי שגרתיים. לא שחייו שגרתיים גם בלעדיהם, כן?
ללא ספק השראה רצינית לדורות של גיטריסטים, אגדה בפני עצמו וגיטריסט בעל כשרון מדהים, סלאש ביסס את עצמו כאליל גיטרה, אולי בגלל הריפים הכבדים והסולואים החותכים ואולי בגלל סגנון הבלוז-רוק כבד שלו, ואולי בגלל הטכניקה שלו. אולי זה שילוב של כולם. אבל כנראה גם שאגדת ששת המיתרים הזו לא הייתה כזו, אם לא היה לה את המראה הנחרט-מיידית-בזיכרון הזה.
עם כל הדרישות של האמנים השונים לנגן איתו, אין לדעת מה הוא עוד יעשה בעתיד. מה שבטוח, את שמו נזכור עוד להרבה זמן.
קישור לראיון של סלאש בתכנית האירוח של קונאן אובראיין, שווה צפייה ומצחיק לגמרי: http://youtube.com/watch?v=Dk7bucKxLbs
|
|
|
|
|