בביקור שערכתי בקיץ האחרון בניו יורק, החלטתי להקדיש יום לחנויות הגיטרות בעיר ויום אחד לסטייטן איילנד. 

תמיד התעניינתי בגיטרות, בבניה שלהם ובסוגים השונים ובפירמות המובילות.

אבל בשנים האחרונות הפכתי את זה לתחום התמחות ולנושא למחקר. הרבה מהלימוד נעשה דרך האינטרנט ספרים על הנושא ושיחות עם אנשים שמבינים בנושא. לי אישית יש התענינות מוגברת בגיטרות ג'אז – נפח, אבל גם גיטרות חשמליות מענינות אותי, גם כי בהם התחלתי וגם בגלל העיניין שיש לי ברוק.

 

כמובן שהגיטרות שנחשבות לטובות ביותר ובעלות הערך הגבוהה ביותר הם הישנות – ווינטאג', דגמים שהוכיחו את עצמם דרך השנים ונהפכו לכלים מבוקשים וגיטרות לאספנים. החלק הגדול של הכלים הנחשבים הם מסוף שנות ה50 ותחילת שנות ה60. אחריהם יש את כל  הבונים החדשים שבונים כלים מדהימים כמו מקינטורף, מקנכת, ווריור ודומים.

הרבה מהם אפשר לראות באתר של אד רומן www.edromanguitar.com  .

 

האמת היא שאני הלכתי עם זה עוד יותר רחוק והתחלתי להתעניין בבניה של גיטרות, יש הרבה מידע באינטרנט ואקדיש כתבה אחת לנושא בקרוב. אחרי שיחת טלפון עם רוברט בנדטו התחלתי לחשוב ברצינות להיכנס לעיניין, הבעיה היא שאין אף אחד בארץ שאפשר ללמוד ממנו היום ולקחת קורס בארה"ב זה יקר מאוד.

נחזור לניו יורק ולחנויות שברחוב 48. החלטתי להתמקד ברחוב 48 ובחנויות שנמצאות במפגש שלו עם ברודווי, יש עוד כמה חנויות ששווה להגיע אליהם אבל הפעם נתרכז במרכז מנהטן.

בצורה כללית אפשר להגיד שכמעט שאי אפשר כבר למצוא גיטרות טובות משנות ה50

 ותחילת ה60. פנדר סטרטוקאסטר מהשנים האלה בקושי אפשר למצוא ולי לפחות נראה שמה שיש אלה לא הפרטים הטובים. יצא לי לנגן על  4 גיטרות מהשנים האלה ומעבר להרגשה שלכל כלי  מהשנים האלה יש את היחוד שלו לא נפלתי מהכיסא. הגיטרה שכן הפילה אותי מהכיסא והפתיע אותי מאוד היתה טלקסטר משנת 1957 בלונדינית ומדהימה. ההפתעה היתה מהוורסטיליות של הגיטרה, הכל אפשר לנגן עליה, רוק וג'אז ופאנק וכמובן קאנטרי. חוץ מרוק כבד אפשר לנגן איתה כל סיגנון. הבעיה של הגיטרה היתה שהיא לא מצאה את הבית הנכון. היא היתה ב"סאם אש" שלאחרונה פתחו מחלקה של גיטרות ווינטאג'. הם לא שומרים על הכלים ולא מטפלים בהם כמו שצריך במקום של גיטרות ווינטאג'. עוד גיטרה שעשתה עלי הרבה רושם היתה גיטרה רבע נפח של גילד,  חלולה לגמרי שם הדגם סלים ג'ים או T-100   הגיטרה משנת 1960 והיא בצבע טבעי עם די הרבה פגיעות ושריטות, נשמעת פעמונים, לג'אז אי אפשר לרצות יותר מזה. בפינה של מחלקת הווינטאג' של סאם אש עמדה סטרטוקאסטר שנת 59 בתוך ארון זכוכית והתברר לי יותר מאוחר שפשוט היא לא במצב שאפשר לנגן עליה.

  מעבר לרחוב בחנות ששמה פשוט הגיטרות של רחוב 48 נגנתי על סטראטוקסטר 61 שנשמעה ממש טוב והרגישה מאוד משונה ביד, צוואר ענק ועגול. היא עלתה רק 12000 $. באותו מקום ניגנתי על גיבסון ES-175 משנת 58, ממש כמו הגיטרה האגדית של פאט מטיני,  הפיק אפים הכל כך מבוקשים PAF”"  היו מאוד פתוחים וטרבלים ולמרות שהגיטרה נשמעה טוב מאוד אני לא חוש בשהיא שווה 5000 $.

  אצל רודי ניגנתי על שתי L-5 אחת מהם משנות ה70 ואחת חדשה ומוקטנת – הלהיט החדש של מחלקת הקסטום של גיבסון-גיטרות טובות בטופ של הטופ. את הצווארים של  סוף שנות השיבעים ושנות השמונים אני לא כל כך אוהב, בכלל אלה לא היו שנים טובות לא לגיבסון ולא לפנדר ואולי לאף אחד. רודי סיפר לי שג'ורג' בנסון מקליט רק עם L-5 ולא עם הגיטרות שלו מתוצרת איבנז. עוד היו שם 335 ו355 שהיו לא רעות אבל בשבילי אחרי כמה L-5  זה כבר לא זה.

  אצל "מניז" יצא לי בפעם הראשונה לנגן על גיטרה פאט מטיני של איבנז ולא התרשמתי כל כך לטובה. כלי מאוד טרבלי וחסר אישיות למדי. הלס פול החדשות ביחוד הקסטום שופ טובות מאוד ועושות את העבודה גם הסידרה החדשה של פנדר, מייצרים היום גיטרות טובות מאוד. PRS

 הוציאו סדרה חדשה תחת השם סנטנה ואלה גיטרות שמיוצרות במזרח, הם לא נראות PRS וגם לא נשמעות אבל יש להם מחיר מצויין. דווקא גיטרות הנפח של PRS מצויינות ומיוחדות מאוד, אולי תהיה לי אחת כזאת פעם…פעם… אולי. כל כך קלות ורזוננטיות ובדרך פלא אין להם פידבק.

בכל החנויות יש הרבה גיבסון מסוף שנות ה60 ומ70 ו80 . כלים שעדיין אפשר למצוא מהתקופה הטובה של גיבסון הם הES –330 שכמה פרטים מהסוג הזה יש בכל חנות במחירים טובים. גילד וגרץ' גם עדיין קיימים דגמים בשוק שהמחיר שלהם לא הירקיע שחקים. אולי משהו ישתנה, אבל נכון לקיץ 2001 השוק של גיטרות ווינטאג' וגיטרות טובות בכלל השתגע לגמרי.

המחירים בשמיים ואת הגיטרות הטובות האגדיות מהשנים הטובות אי אפשר למצוא.

חזרתי מהסיור ברגשות מעורבים.

מחר אני לוקח מעבורת לסטייטן איילנד וזה כבר יהיה משהו אחר לגמרי.