|
| לאכול את הכובע. |
| יום : 15 חודש : דצמבר שנה : 2007 |
|
| כתבה של דוד בוליס על הקונצרט של דניאל בולשוי |
|
 כן, למדתי לקח: לא להתפלסף על משהו שאני לא מכיר.
ביום רביעי הלכתי לקונצרט של דניאל בולשוי שמבקר בארץ אחרי 15 שנה מאז שעזב, ומאוד נהניתי. כי דניאל הוא מוסיקאי מצוין, בעל ידע, טכניקה מצוינת ויכולת קומוניקציה נפלאה. הוא הופיע ביחד עם צ'לנית אביגיל ערד, שגם אותה מעולם לא שמעתי, אבל איזה צליל! איזה מוסיקאליות! הם נתנו קונצרט של כמעט שעתים (!), ולדעתי, הוא היה מנגן עוד. התוכנית הייתה מורכבת מקטעי סולו של דניאל, אותם ביצע בפתיחת שני חלקי הקונצרט, שכללו יצירות של פונס, אסאד, בריוס, קסטלנואובו-טדסקו, ועם אביגיל יצירות של שוברט ודה פייה.
בולשוי הוא גיטריסט מעולה, את המשוכות הטכניות שהציב לפניו בבחירת היצירות הקשות שבחר, כמו CAPRICCIO DIABOLICO של קסטלנואובו-טדסקו, הוא עובר בקלילות, למרות שהוא בעצמו העיד שאחרי יצירה זו הוא לא נוהג לנגן עוד משהו מחמת תשישות. הנגינה זורמת, מלאה חן.
לדניאל יש עוד סגולה חשובה. יש לו יכולת מעולה לתקשר עם הקהל. לפני כל קטע נגינה הוא הרבה להסביר ולספר, סיפורים הקשורים ולא קשורים, על היצירות או על המלחינים, קצת פיקנטריה, או כמו שהוא אומר ברעיון אחר "לשמור על אווירה קלילה". אולי לא כל אחד אוהב "קונצרט מוסבר", אבל אני מודה שדניאל עושה את זה בחן רב.
הוא ניגן בגיטרה עם התסמינים של הגיטרות של קאשה, בדופן העליונה היה פתח עגול קטן, ובחלק האחורי – דלת גישה או "דלת שרות" חתומה. היא עמדה בכבוד באיזון עם הצלו המצוין של אביגיל ארד.
ולהוסיף לכך שמצאתי חניה 20 מטר מהאולם היפה הזה, מרכז ע"ש פ. בלומנטל, ובכניסה פגשתי את יוסי ירושלמי שהזמין אותי להזמנה הפנויה לקונצרט שהייתה לו. ובין לבין גם קישקשנו...
נו? היה אחלה קונצרט.
|
|
|
|
|