|
| דימוי צלילי - המשך |
| יום : 10 חודש : דצמבר שנה : 2007 |
|
| כתבת המשך של דוד בוליס |
|
 אם-כן הסוד טמון בנו, הנגנים. כי, אחרי הכל, אנחנו אלה שיוצרים את הצליל, האצבע מפעילה את הציפורן, הציפורן את המיתר, שהורטט באצבע ביד שמאל, בקצה שלה או בבארה, קרוב לשריג או רחוק...
באחת התחרויות האחרונות בה צפיתי בלטו ההבדלים העצומים בצליל שהפיקו הנגנים. לאחד צליל אינטימי וקטן, כזה שבקושי נשמע בקהל. ולשני צליל גדול וחזק ולפעמים אף גס, לשלישי טרבלי ומבריק, לשלישי רך ומעורפל. הרי לא ייתכן שהכל זה בגלל ההבדלים בגיטרות?
הסיבה לצליל כזה או אחר שאנו מפיקה טמונה בטעמינו האישי או בחוסר מחשבה בנושא. שהרי צליל שמופק באמת תלוי במקום הפריטה, זוית האצבע, צורת הציפורן וקשיחותה. יש נגנים שמתאהבים בצליל הקטיפתי של הגיטרה, זה שמעל הפתח ומבלים את רוב זמנם שם. יש כאלה שאוהבים את חספוס הציפורנים ומגדילים אותן, יש המחפשים עידון מירבי ואפילו נמנעים מפריטה נשענת. ויש כאלה שפריטה נשענת היא כל עולמם, בעיקר בנוגע לקוים מלודיים. וזה בסדר. וככה צריך להיות. צריך רק לבנות את עולמך הצלילי ולשכנע בו את המאזין, שהרי גם לו יש טעם משלו.
אבל גם לא צריך להתבייש מחיקוי. כשמורה רוצה להסביר על צבע צליל זה או אחר לתלמיד, ההדגמה לפעמים טובה מאלף מילים. ובנסיון לחקות אותו התלמיד לומד המון.
צריך להקשיב ולחשוב. אם אתם אוהבים את הצליל של הקלטה כלשהי – פשוט נסו לחקות אותו. ואם זה לא מצליח, חשבו למה. הזוית, המיקום, אולי קצת לשייף מהצד, אולי יותר שטח אצבע בעת הפריטה. ובעיקר תפתחו לכם דימוי צלילי, כזה שאתם שואפים לו וכל הזמן מודעים לו. השינוי בצליל שלכם יבוא באופן מיידי.
דוד בוליס
דצמבר 2007
קונסרבטוריון רחובות
|
|
|
|
|