|
| פורצי הדרך- מנשה בקיש |
| יום : 16 חודש : ספטמבר שנה : 2007 |
|
| כתבה של דוד בוליס |
|
הכתבה על מנשה בקיש נכתבה על-ידי תלמידו האהוב, ראובן סרוסי, גיטריסט ומלחין, מי שמרכז היום את מקצועות הקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה בתל-אביב (עוד נקדיש לו כתבה נפרדת).
כשפניתי לראובן, נעניתי מיד בחיוב ותוך זמן קצר קיבלתי במייל את "הרשימה", כפי שהוא אומר.
ובכן, הרשימה כללה טקסט בן 1200 מילים, ומתוכו נגלו פרטים רבים על חייו של מי שהיה האומן הראשון בארץ בתחום המוסיקה הקלאסית שמבוצעת בגיטרה. כך קרא לו משה יעקבסון, כשהודה לו על עזרתו בעריכת חוברת נגינה בגיטרה-האומן, לא המורה.
בטקסט של ראובן אי אפשר שלא לחוש בחום ואהבה שחש הכותב כלפי האיש שבכתבה. מתוך החשש לאבד את התכונה הנפלאה הזאת של "הרשימה", אני מגיש אותה לכם, הקוראים, כלשונה. צמצמתי במעט, לצורך זרימת סיפור.
"מנשה בקיש נולד קרוב לקהיר בשנת 1921. אביו (ממוצא יהודי יווני-ספרדי) היה מהנדס אשר עבד בבית חרושת בפרברי הבירה המצרית. משפחותיהן של העובדים (רב אנשי המקצוע היו זרים) גרו בתנאים מאד נוחים במגורים באזור ומנשה זכה לחינוך ברמה הגבוהה ביותר, אשר כלל גם נגינת פסנתר ולימוד שפות. מנשה התרפק רבות על תקופה זו בחייו בסיפוריו וציין את השעות הרבות שבהן בילה במשחקי טניס, את הטיול שעשה עם משפחתו לארץ ישראל בשנות השלושים המוקדמות ופרטים רבים נוספים אשר העידו על ילדות מאושרת ועתירת חוויות.
בשנת 1936 (בהיותו בן 15) נשלח מנשה - אשר הצטיין בלימודי המתמטיקה- ללימודים בבית הספר הפוליטכני בלייג', בלגיה. שם, בתנאי פנימייה, מנשה למד לקראת תעודת בגרות מדעית אשר תהיה בסיס לקבלת דיפלומה אשר תספק לו תפקיד מכובד, לפי כוונת הוריו, בחזרתו למצרים.
בתקופה זו, בגיל ההתבגרות, מנשה הכיר את הגיטרה הקלאסית. תחילה דרך שותף בוגר יותר למעונות התלמידים, אשר ניגן בכלי ולימדו כמה יסודות של ליווי ושל נגינה בתווים על הגיטרה. לאחר מכן, קיבל מנשה אישור מהוריו במצרים לקבל שעורים אצל מורו של אותו חבר: שמו היה ז'אק סטיוארט. מנשה שמר צילום שלו, מונח לעיני המבקרים בביתו, עד סוף חייו. אצלו קיבל מנשה את יסודות הנגינה בגיטרה קלאסית: יש לציין שהגיטרה הקלאסית באירופה בימים ההם (ובלגיה הייתה אולי במעמד עוד יותר שולי) היתה בשלב ראשוני ביותר של הכרה. הרמה היתה מאד בסיסית וההוראה מאד חובבנית. אך מנשה, אשר למד פסנתר בילדותו, היה נלהב ויכולותיו המוסיקליות חיפו על כל הקשיים.
השנים עברו, מנשה המשיך בלימודיו, ולימודי ההנדסה בפוליטכניק שולבו בתשוקה החדשה לגיטרה. אי שם ב-1938 אביו של מנשה נפטר: אמא שלו לא גילתה לו כלום במכתביה אליו; רק כאשר פרוץ מלחמת העולם היה לעובדה ודאית קיבל מנשה מברק לחזור מיד למצרים.
מנשה אהב לספר שוב ושוב את קורות אותה חזרה בהולה. בדרך אל האנייה במרסיי היה עליו לשהות יום אחד בפריז- שם הוא גמר אומר לעשות שני דברים: לשחק שח במועדון שח ידוע, וללכת לביתו של נגן ומורה לגיטרה אשר את עותקי יצירותיו רכש עוד בבלגיה: סרבלו קלאברו.
(מנשה שמר את התווים האלה כל חייו וכעת הם בידי: יצירות מוזרות הדורשות שימושים ואפקטים מיוחדים לגיטרה כגון חיקוי כלים עתיקים, נבל וכד')
לאחר שמילא את משאלתו בעניין השח-מט (אחת מאהבותיו שלא נפסקו עד יום מותו, כאשר ימיו של מנשה עברו במשחקים ארוכים מול "מכונת השח" המכונה 'לאו') מצא מנשה את מר סרבלו קלאברו בכבודו ובעצמו, אחד מנגני הגיטרה הקלאסית החשובים – והיחידים- בפריז באותם זמנים. לאחר שדברו ונגנו, שאל קלאברו את מנשה: אתה רוצה להכיר את הגיטריסטית הטובה ביותר בפריז ובעולם, ילדת הפלא אידה פרסטי? היא גרה שני רחובות מכאן. מנשה אשר שמע כבר על פרסטי והעריץ אותה (ועד היום אני חושב שטיפח כלפיה איזו פנטזיית אהבה דמיונית ) נתקף ביישנות ואמר: בשביל מה, הרי מחר אני כבר באונייה למצרים...
מנשה הגיע לקהיר ומהר מאד שולב בעבודה משרדית בבית החרושת שבו עבד אביו. בקהיר, בחנות כלשהי שהזדמן אליה ושבה גילה את תחביב הגיטרה בשיחתו עם הנוכחים, מישהו אמר לו: אני מכיר מישהו שמנגן גיטרה כמוך (ז"א לא רק מלווה שירי סרטים וכד'): שמו מיכאל אבלוניטיס אך הוא מכנה עצמו "מיגל אבלוניס" לשם הרושם ה"ספרדי".
מנשה מספר שלפני שהגיע לביתו של מי שאמור היה להיות במשך השנים הבאות מורהו, לא עמד האיש בציפייה ויצא לקראתו עוד ברחוב. שם ברחוב אמר לו: בו נראה, פתח את הנרתיק, מעניין איזה גיטרה יש לך...
מהר מאד הפכו הפגישות עם אבלוניס לשעורים קבועים: שם נודעו למנשה חידושי הטכניקה שלעולם לא שמע עליהם קודם, כגון ה"פריטה הנשענת" והישיבה הנכונה ורזי ההרמוניה והקונטרפונקט, אשר אבלוניס התגאה בידיעתם. ("תיקנתי טעות אצל באך" אמר לו פעם...)
מיגל אבלוניס היה בן של אומן-צייר עתיר אמצעים אשר קיבל את מיטב החינוך המוסיקאלי שאפשר היה לקבל בקהיר באותם ימים. יש לזכור שבאותו הזמן היה בקהיר עוד איש צעיר ממוצא יווני (כמו אבלוניס עצמו) שהפך להיות ברבות השנים (והחלפת השם גם כן לשם עם צליל ספרדי) הגיטריסט ה"צרפתי" הידוע אלכסנדר לגויה...
אבלוניס עבר בתחילת שנות ה-50 למילנו והפך לעורך ראשי למוסיקה לגיטרה בהוצאת ריקורדי ולאחר מכן בהוצאת "ברבן". מנשה חייב לאבלוניס את ההכרות עם עיקר הרפרטואר של הגיטרה הקלאסית, בעיקר זה המזוהה עם אנדרס סגוביה."
בהמשך- חלקה השני של הכתבה
סידרת כתבות על פורצי הדרך בתחום הגיטרה הקלאסית מוקדשת לזכרו של אבי, שלמה, שהלך לעולמו בחודש שעבר.
ז"ל
דוד בוליס
|
|
|
|
|