כמו שניתן היה להבין מן הכתבות הקודמות, הכיוון הוא דבר יחסי וכך גם צריך להתייחס אליו. נגני מוסיקה קלה, ג'ז, רוק- אלה הם נגנים של מוסיקה שנולדה בתקופה הנוכחית, הם צריכים להיצמד לטיונר ולא לזוז ממנו. אחרי סט-אפ, אם הגיטרה מזייפת באקורדים בפוזיציות גבוהות – יש להחליף מייד את המיתרים. אצל נגני גיטרה קלאסית כדאי לשים לב לכיוון, בעקר אם מנגנים מוסיקה מתקופת הרנסאנס. ביצירות מהתקופה הזאת מרבים להשתמש במרווחים זכים כמו אוקטווה ובעיקר קווינטה, שהיא הייתה אז קצת יותר גדולה מן הקווינטה המקובלת בימינו.

בהתחשב לעובדה שבתקופה זו לא הרבו בקפיצות מסולם לסולם (אם בכלל), ומבחר הרמוני אז לא היה מגוון כבימינו, אני ממליץ:  

כשלב ראשון - לכוון את הגיטרה בכל דרך מקובלת שאתם רגילים אליה

שלב שני -  לאתר את האקורדים המרכזיים שמופיעים במהלך היצירה, מה שלא קשה במיוחד, ולסמוך על האוזן שלכם. בדרך כלל תרצו להגביה את הטרצה של האקורד, או הקווינטה שלו. אחרי כמה התנסויות כאלה אתם תדעו מה אתם רוצים מהכיוון שלכם, ותופתעו מן התוצאות.

שיטה זאת טובה גם לכל סוג מוסיקה אחר. בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו מנגן איזה אקורד או שניים מייד אחרי סיום כיוון בעזרת טיונר. קשה לסמוך על המכונה, אתם יודעים...

הטיונר הוא בהחלט כלי נוח ואמין לשימוש. גם נגני תזמורות קלאסיות אימצו אותו בשמחה. במקרים שהטיונר לא זמין, ישנה שיטה מדויקת לכיוון גיטרה. בכתבה הבאה אביא לכם אותה במלואה, כפי שהופיע באתר של אגודת בוני גיטרה של אמריקה. 

דוד בוליס

קונסרבטוריון רחובות, פברואר 2007