ג'ון פרושיאנטה - הגיטריסט של הצ'ילי פפרס


ג'ון פרושיאנטה - הגיטריסט של הצ'ילי פפרס
יום : 17 חודש : נובמבר שנה : 2007

כתבה של משה אטליס

ג'ון אנטוני פרושיאנטה נולד ב 5.3.1970 בניו יורק, ארה"ב. הוא התחיל לנגן על גיטרה כשהיה בן 7 (ואל תגידו שלא עוברת לכם בראש המחשבה של "מה היה קורה אם אני הייתי מתחיל לנגן בגיל 7?!"), אבל וויתר על העניין שנתיים לאחר מכן, כי הוא לא הצליח לנגן כמו ה"אלילים" שלו. אך כשגילה את הפאנק רוק, הוא הרגיש כאילו שזה תפור עליו. הוא חזר לנגן על גיטרה שוב כשהיה בן 10, והצליח לנגן את כל Nevermind the Bollocks של ה Sex Pistols. הוא עזב את הבית ועבר ללוס אנג'לס, שם היה גר בדירה משלו, וכשהיה כבן 15, הוא ראה לראשונה הופעה של להקה בשם Red Hot Chili Peppers ומיד הפך למעריץ מספר 1 שלהם. הוא העריץ את הילל סלובק (הגיטריסט המקורי של הלהקה, שנולד בחיפה) ולמד בעל פה את כל תפקידי הגיטרה שלו. הילל סלובק מת ב 27.6.1988, בן 26 במותו, ממנת יתר של הרואין. הידיעה על כך שברה את ג'ון, וכך גם את הלהקה האהובה עליו. המתופף המקורי של הלהקה, ג'ק איירונס, האשים את הלהקה במה שקרה להלל, ועזב. הוא סבל מדכאון והתמוטטויות עצבים ואושפז. לאחר מכן המשיך ועבר לפרל ג'אם. דברים לא בדיוק הסתדרו עם הגיטריסט המחליף של הילל, ולכן הלהקה הייתה זקוקה לגיטריסט חדש. גם עם המתופף החדש נוצרו בעיות. לפני שהמתופף החדש פוטר מהלהקה, הוא הציג להם את הבחור בן ה 18 ג'ון פרושיאנטה. ג'ון ניגן עם פלי כמה פעמים, אך הלהקה לא נתנה לו את ההזדמנות להצטרף, למרות רצונו העז. הוא אפילו וויתר על אודישן לפרנק זאפה, כי רצה להיות גיטריסט בלהקה כמו הפפרס. דברים לא הסתדרו בדיוק עם הגיטריסט של הפפרס, וכשפלי ראה את ג'ון באודישן ללהקה אחרת, הוא הבין שג'ון חייב לנגן עם הפפרס. פרושיאנטה נשאל אם הוא רוצה להיות הגיטריסט של הפפרס, וכצפוי, הוא הסכים. אחרי אודישנים נרחבים, נבחר צ'אד סמית' כמתופף החדש של הפפרס. ההרכב עבר כמה שינויים במשך השנים, אבל היום הוא מורכב בדיוק כמו שהורכב אחרי מינויו של סמית' כמתופף החדש: מייקל בלזארי (Flea) – בס (שלמד לנגן על בס מהילל), צ'אד סמית' – תופים, אנטוני קידיס – שירה, ג'ון פרושיאנטה – גיטרה וקולות. אחרי האלבום Mother's Milk, שיצא בשנת 1989 וזכה בשבחים רבים ואפילו כלל קאבר לא צפוי של השיר Higher Ground של סטיבי וונדר, יצא האלבום האגדי של הפפרס, Blood Sugar Sex Magik, ב 1991. האלבום היה הפריצה הגדולה של הפפרס, שילוב של Fאנק מתוק, רוק רך וכבד, מטאל וראפ. הוא הציג משהו שונה לגמרי בשנים שבהן הגראנג' השתלט על העולם. האלבום אפילו כיכב במספר רב מאוד של מצעדי "אלבומי הגיטרה הטובים ביותר" בגלל נגינתו של פרושיאנטה, שבאמת הייתה יוצאת דופן. אחרי ההשקה של האלבום, הלהקה החלה בסיבוב הופעות מסיבי. עד כאן הכל טוב ויפה ונראה כהצלחה מבטיחה. אך זה לא מה שקרה. ג'ון החל להיסחף וחלק על כל מה שאנטוני היה עושה. הוא לא אהב את הכיוון הממוסחר שאליו הלהקה החלה לפנות, לדעתו, ולבסוף, הקרע בינו לבין שלושת חברי הלהקה הנוספים גדל כל כך, שהוא עזב את הלהקה באמצע סיבוב ההופעות של Blood Sugar ב 1992. זאת הייתה תחילת ההידרדרות של ג'ון. ג'ון התמכר להרואין בצורה מאוד קשה כשעזב את הלהקה. הוא המשיך לכתוב מוזיקה והוציא שני אלבומי סולו ב"שנים האבודות" שלו, כך קרא לזה. Niandra La Des and Usually Just a T-shirt, אלבום הסולו הראשון שלו, שוחרר ב 1994 ובעקבותיו יצא Smile from the Streets You Hold, ב 1997, שהוסר מהמדפים בעקבות בקשתו של ג'ון, שלא חש בנוח עם המצאותו של האלבום על המדפים. ג'ון הגיע למסקנה שהמוזיקה שלו נפגעה בעקבות ההתמכרות להרואין, והוא הפסיק לכתוב מוזיקה. במקום זאת, הוא פנה לציור וכתיבת סיפורים ושירה. לבסוף, הוא החליט להתאשפז בבי"ח כדי לנסות ולהיגמל מהסמים. בסוף התהליך הוא יצא עם שיניים רקובות, ידיים מצולקות ומלאות כוויות וורידים קרועים. במשך הזמן שבו היה מחוץ ללהקה, שמר ג'ון על קשר עם פלי, אך לא דיבר עם אנטוני כלל. אנטוני כעס מאוד על ג'ון וגם פחד נורא שגורל ג'ון יהיה כגורל הילל. הפפרס לקחו לחיקם את הגיטריסט דייב נבארו (יוצא להקת ג'יינס אדיקשן), והקליטו איתו את האלבום One Hot Minute ב 1995, ולאחר מכן עזב נבארו את הלהקה משום שלא היה עם הפפרס באותו ראש, הם הגיעו מסגנונות שונים. לאחר מכן, אנטוני החליט לבקר את ג'ון בבי"ח בו הוא שהה, ושם הם החלו לתקן את מערכת היחסים הפגומה שלהם. פלי הציע לקחת את ג'ון שוב כגיטריסט ללהקה, ואנטוני הסכים. וכך חזר הבן האובד שחזר למוטב ללהקה, עם סט מרשים של שיניים תותבות ושיער ארוך ומבולגן, בדיוק להשקת האלבום המצליח Californication ב 1999. האלבום הציג את הפפרס כבוגרים יותר. אלבום שהנושא המרכזי שלו הוא חרטות. ג'ון שיחרר עוד אלבום סולו ב 2001,To Record Only Water For Ten Days, ושנה לאחר מכן הוציאו הפפרס את האלבום המוצלח By the Way. מיליוני עותקים נמכרו, ושוב הציגו הפפרס אופי אחר של המוזיקה שלהם. הילדים כנראה התבגרו. ג'ון שיחרר עוד אלבום סולו בשם Shadows Collide with People ב 2003, אותה שנה שבה שיחררו הפפרס את אלבום הלהיטים הכי גדולים שלהם. אחרי מסע הופעות עולמי נרחב ועוד אלבום סולו,The Will To Death, שיצא ב 2004, ג'ון החל להיראות הרבה יותר בריא ושמח. אפילו שמראה ידיו הוא תזכורת קבועה למה שקרה לו בעבר, ג'ון כבר עבר את התקופה הזאת והשיג דברים נפלאים. הנגינה שלו על גיטרה מרשימה לגמרי ויוצאת דופן, השירה שלו מצמררת והנחישות שלו לשים את העבר בצד בהחלט מעוררת השראה. הסולואים המאולתרים שלו בהחלט ראויים לשמם, כנ"ל לגבי כל הריפים ובמיוחד הסאונד. הייתי מאפיין את נגינתו יותר כ"נגינת נשמה" ולא כ"נגינת טכניקה". בדיוק כמו שאני אוהב.